משפט עליי
חוה פרידמן, בת הזוג של צור, אמא של עיטם, לוטן ויהל, סבתא לשישה נכדים מדהימים וברור שאני אובייקטיבית. בוגרת אדוות ד’, ומשתתפת בתוכנית המנטורים של מיזם אדוות. בעבודתי, פסיכולוגית ארצית, ומנהלת אגף פסיכולוגיה בשפ”י – משרד החינוך.
מה אני עושה בתפקיד שלי בימי שגרה?
זמן טוב לעבור מ”אני” ל”אנחנו”. משימתנו המרכזית באגף היא להפעיל את מערך הפסיכולוגים בשירותים הפסיכולוגיים חינוכיים (שפ”חים) ב- 257 רשויות מקומיות. מדובר במערך הפסיכולוגים הגדול ביותר בישראל בשירות הציבורי – 3,423 פסיכולוגים ברחבי הארץ. מדובר במודל ייחודי בעולם כולו בו המדינה מבטיחה את קיומו של שירות פסיכולוגי במערכת החינוך. האגף מקצה תקנים (68% מכל תקן) לרשויות המקומיות, אחראי למדיניות הפעלת השירות (מה עושים?), לתקצוב והתווית הפיתוח המקצועי (מה לומדים?) ולפיקוח (סטנדרטים ואתיקה). כמנהלת אגף פסיכולוגיה אני חברה בהנהלת שפ”י, ועוסקת בהשמעת קול פסיכולוגי בתהליכי עבודה מגוונים בשדה החינוך.
האתגר / הקושי הכי גדול שלי כרגע
להבטיח את עתידו של השירות הפסיכולוגי הציבורי. מה זה אומר? קולה של הנפש נשמע בימים אלה יותר מתמיד נוכח דאגה עמוקה בדבר התמודדות של ילדים, משפחות וגם צוותי חינוך עם השלכות המלחמה. מדובר בילדים, בני נוער ומבוגרים רבים שנכנסו למעגלי הפגיעות הנפשית, מילדים שהיו עדים בעצמם לזוועות השבת השחורה, ילדים ששבו משבי, משפחות חטופים, משפחות אבל שכול, וילדים שהשינוי בעולם של כולנו מאז 7.10.23 החדיר לתוך הילדות התמימה שלהם מושגים כמו: חטופים, הרוגים, אזעקות, וטילים. ילדים במלחמה.
לצד הידיעה שרבים יחוו החלמה ספונטנית ולא יזדקקו לטיפול פסיכולוגי באופן ישיר, מדינת ישראל צריכה להבטיח את שימורו של השירות הפסיכולוגי הציבורי ולהרחיבו. השירות הפסיכולוגי חינוכי התחיל לעבוד ב – 7.10 והתגייס לספק מפגש זמין, רציף ומתמשך עבור מי שאיבדו תחושת קביעות ורציפות. לצערי, הביטוי האותנטי שנשמע לאחרונה בדיונים בוועדות הבריאות והחינוך בכנסת בנושא הפסיכולוגים הוא: “שירות חיוני – שהורעב”. הכוונה לשכרם הנמוך של הפסיכולוגים הנמצא בתחתית סולם נותני השירות הציבורי. ללא שירות ציבורי בהיקף ראוי, תהפוך פגישה עם פסיכולוג לנחלתם של בעלי ממון בלבד. מדובר בשירות בסכנה קיומית. עבורי, כמי שהקדישה את מרבית חייה המקצועיים לעבודה ציבורית, מדובר בצו שעה!
משהו שעבד / עובד לי טוב בימים אלו, מבחינה מקצועית
אמון בפסיכולוגים. הרגשתי בימים הראשונים שהיו מאד מטלטלים עבור כולנו, שאני בוטחת בפסיכולוגים. בוטחת לא רק במסוגלות המקצועית אלא גם בהתגייסות. חונכתי מקצועית על הביטוי: “מה שעובד בשגרה יעבוד בחירום”. זה נכון אך הפעם לא מספיק. העבודה עם טראומה משולבת, עם מפונים ומתפנים מביתם, ומתן המענים לאוכלוסייה הרחבה בהיקפים עצומים, הצריכו מבחינתי חישוב מסלול מחדש עבור שרות ארצי שהגיע ל 7.10 בחסר עמוק של כוח אדם. היה ברור שמבחינה ניהולית יש צורך לגבש בלו”ז קצר ביותר מערכים חדשים של שרות פסיכולוגי, זמין ומקצועי, לגייס מקורות תקציב, למנות אנשים לתפקידי ריכוז, לבצע רענון ידע ולעבור לאחר מספר שבועות מעזרה ראשונה נפשית לטיפול רציף וממושך, שכלל גם את מתקני הקליטה במלונות בים המלח ובאילת. ידעתי שנצלח את הדרך בזכות תחושת השליחות של הפסיכולוגים ומסוגלותם המקצועית.
מה נותן לי כוחות?
לצד הגאווה באנשים שלנו במטה האגף, במנהלים ובפסיכולוגים, אני משוכנעת שיש לנפש יכולת לצמיחה פוסט – טראומטית. במציאות של טראומטיזציה לאומית, במצב בו רבים מאתנו חשים חרדה מתמשכת מפני הביטוי: “הותר לפרסום” על המשמעויות שלו, מקננת בי הידיעה שיש לנו כעם את אותה יכולת קסומה של הנפש, לריפוי ולצמיחה במצבים קשים במיוחד.
תמונה שמייצגת עבורי את העבודה שלי
“רב הנסתר על הגלוי”. כפסיכולוגים אנחנו עוסקים בחשיפת הנסתר מעיניו של אדם – בשרותו. התמונה שארצה לשתף עמכם היא תמונת שתי נשים יושבות בלובי של מלון ומשוחחות. לכאורה תמונה שגרתית. אחת מהן היא אמא לנערה, שצפונה בחדרה בקומה החמישית במלון לאחר שאיימה בהתאבדות. השנייה, פסיכולוגית חינוכית מהשפ”ח המקומי. שעה טיפולית. תמונת הסיכון והסיכוי.
(לא ניתנת לפרסום)
משהו שאשמח להעזר ברשת
“ביחד ננצח”. בימים אלה מבצבצת מציאות ישראלית רבודה. החל בחטופים בשבי החמאס, הצבא שלנו במלחמה במספר חזיתות, ואנשים החיים את שגרת היום יום, חלקם הרחק מאימת המלחמה. החיבור הרגשי למתרחש שונה באופן טבעי מאדם לאדם. מלחמה ממושכת עשויה להגביר את המציאות הרב גונית הזו ולחדד את אתגר האחדות הלאומית. אני מפקידה כאן בתחושה של זהירות, מחשבות ראשוניות בדבר הדאגה בנוגע לשמירה לאורך זמן על האחדות הלאומית, ואת המשאלה לשיח משותף בנושא.
