משפט עליי
נעמי וגה, גרה בירושלים, נשואה לערן, אמא לארבע בנות וסבתא לשני נכדים (מומלץ!). ממונה על ההכשרה להוראה במגזר החרדי, מינהל עו”ה, משרד החינוך.

מה אני עושה בתפקיד שלי בימי שגרה?
מה זה? (אה. אולי אישה שאומרת ש-גר?) אחראית על ההכשרה להוראה בסמינרים שהם מוסדות הכשרה להוראה במגזר החרדי. במסגרת תפקידי אני אחראית על: תוכניות לימודים, תעודות הוראה, תקצוב, פיתוח (בעיקר) ופיקוח (כי אין ברירה). בימים אלו, תוך מתן מענה לענייני חירום, אני עסוקה בלמצוא תשובה מדוייקת לשאלה הבלתי אפשרית: “מה שלומך?” אני אוספת מבחר תשובות. החל מ”שלומי כשלום עמי” של חיים גורי, דרך “ברוך ה’ זוועה” יחד עם “בסדר – וגמור” שהוא הלהיט עכשיו.

האתגר / הקושי הכי גדול שלי כרגע
הסברה דו כיוונית בנושא תקציבי הסמינרים. מצד אחד – מצב מלחמה שמחייב צמצום קיצוני של משאבים, מצד שני – תקצוב נמוך מאד בשגרה שהעדרו גורם למוסדות להיות על סף קריסה.

משהו שעבד / עובד לי טוב בימים אלו, מבחינה מקצועית
קלישאת “רק ביחד” עובדת לי נהדר בשיגרה ובחירום. אני מקיפה את עצמי באנשים טובים, וביחד מצליחים לקדם גם דברים בלתי אפשריים. זה כל פעם מדהים אותי מחדש.

מה נותן לי כוחות?
האמונה. אמונה שיכול להיו עתיד טוב יותר. שעם ישראל חי ולא מנוצח, אפילו שעכשיו ממש קשה לי לראות את האור. אבל אני לא מפסיקה – לחכות לנס, אולי היום.

תמונה שמייצגת עבורי את העבודה שלי
בימים אלו אנו עסוקים בשיבוץ סטודנטיות במתקני “יחד” לקליטת מפונים בעיני אלו תמונות מרגשות שנותנות לי כח.

משהו שאשמח להעזר ברשת
מה שאני צריכה – אני מעלה בקבוצת החיבורים הבלתי אפשרית. עניינים נפתרים בה תוך דקות. זה מרגש ומפעים. אחת ההחלטות הכי טובות של מעוז מתחילת המלחמה. גאה להיות מחוברת. נס, מישהו?