משפט עליי
יותם טרון מאדוות ג’. אני גר בקיבוץ שפיים עם קרני ושלושת ילדי: מיכאל (14), גוני (13) ואיבי (10). בעברי הייתי מנכ”ל של המכון הדמוקרטי לחברה וחינוך והיום אני עובד בחברת ההייטק Wix בצוות פיתוח ארגוני.

במה אני מתעסק בימים אלו?
החל מה – 8.10 ועד היום מצאתי את עצמי עוסק בקליטת אנשי קיבוץ כפר עזה אצלנו בקיבוץ שפיים. זו קהילה של מאות אנשים שעברה טראומה נוראית ונאלצה להעתיק את מקום מגוריה באופן זמני (כתשעה חודשים) אלינו לקיבוץ. עד כה סייעתי בהקמת מרכז לוגיסטי, ארגון מערכות התרבות והחינוך, הקמת מרכזי תעסוקה (מרחב עבודה לעצמאיים, הקמת בית מלאכה בתוך שפיים, מציאת משרדים, קורסים בשיתוף ההייטק ועוד..).
הזמניות והמשבר יוצרים צרכים משתנים ויש לי הזכות להיות הנציג של שפיים לקליטה הזמנית של הקהילה וקבלת תמיכה מדהימה מ-Wix לעשות זאת. בתוך העשייה בשפיים אני פוגש חברי רשת נוספים והחיבורים בינינו יוצרים מכפיל כוח עבור תושבי כפר עזה.

מה נותן לי כוחות / אופטימיות /תקווה עכשיו?
את הכוחות בתקופה הזאת אני שואב בעיקר מתעצומות הנפש של אנשי כפר עזה ומהיכולות שלהם לפעול ולחשוב עתיד בתוך המציאות המשברית והכאוטית. אני נפעם גם מההתגייסות האזרחית שלא נפסקת.

האתגר או הקושי הכי גדול שלי כרגע
האתגר הגדול הוא חוסר הודאות הגדול שבו נמצאים תושבי כפר עזה והיכולת המאד מוגבלת לתכנן לטווח בינוני וארוך. אתגר שדורש פתרונות יצירתיים ומוכנות לנסות ולטעות. אתגר משמעותי נוסף הוא להצליח להתמקם נכון במתח בין לסייע לבין לקחת את האחריות (ואולי גם את השליטה) מאנשי כפר עזה.

במה אשמח להיעזר ברשת?
בשלב הנוכחי של קליטת כפר עזה אשמח להיעזר ברשת בחשיבה על פתרונות תעסוקה מגוונים כמו גם סיוע בהורדת חסמים ורגולציה במקרים מסוימים.

תתקשרו אלי כש…
בא לכם קפה
רוצים לחשוב איתי על האתגרים פה, או עסוקים בקליטות מפונים ורוצים ללמוד קצת על הידע שכבר נצבר אצלי

בתמונה: במשדר החזרת החטופים עם חברי כפר עזה
לפני 50 שנה במלחמת יום כיפור אבא שלי נפל בשבי הסורי. זה קרה לפני שאני ואחי נולדנו אבל גדלנו על הסיפור והוא שזור בתוך נימי חיינו. במשך 4 חודשים חשבו שאבא שלי נהרג (לא ראו את המצנח של כסא המפלט) ורק כשהגיעו הרשימות של קיסנגר נשמו לרווחה. לקח עוד 4 וחצי חודשים עד שהוא שב הביתה.
כשהייתה לי הזכות להיות יחד עם חברי כפר עזה בזמן המשדר של החזרת חלק מהחטופים הרגשתי את זה בגוף. פתאום יכולתי להרגיש את הסיפור של אמא שלי, של ההורים שלי גם במימד גופני.
וגם נבטה אצלי תקווה שגם אחרי חורבן ושבי אפשר לבנות חיים מלאים והלוואי שישובו כולם במהרה והלוואי שישקמו וייבנו מתוך הקושי והכאב.