עבודה ללא הפוגה “בחזית” מול מצוקות קשות של תושבים
קושי להתפנות למשפחה ולבית ולעבד את החששות האישיים מהמשבר
אי וודאות של עובדים רבים לגבי מצבם התעסוקתי והכלכלי העתידי
הקשר עם העובדים צריך להיות הדוק יותר מאשר בימות שגרה.
תקשורת קבוצתית ולא רק אחד על אחד.
קיום תקשורת רציפה עם כלל העובדים גם על ידי הבכירים בארגון.
מתן מקום לצרכים, תגובות ומצוקות פרטניות ושונות של העובדים.
יחס אישי וקשר יומיומי. “הדרך שלנו לשמור על החוסן האישי של העובדים היא באמצעות יחס אישי וקשר צמוד ויומיומי. אנחנו מקיימים שיחות רבות עם העובדים, מפרקים התנגדויות, עושים עבודה תהליכים באמצעות מיפוי של העובדים וסיוע פרטני לפי הצרכים של כל עובד.” (באר שבע, 19.3)
זום צוותי פעם ביום. “אנחנו מקיימים זום של כל הצוות פעם ביום, כדי לשאול מה שלום העובדים ולחזק את השייכות הארגונית. לתפיסתי אם אדם מרגיש שדואגים לו הוא מרגיש שייך. בנוסף, נתנו לעובדים את האפשרות להרגיש בנוח להשתמש בכל מה שהמשרד מציע מבחינת מחשבים וכלים.” (אשכול נגב מערבי, 19.3).
שיתוף ולגיטימציה לתחושות קשות. “ברמת העובדים יש פה ושם בלבול, ותחושות לא נעימות לאור ההגדרה של חלק העובדים כלא חיוניים. ראש המועצה והמנכ”לית הציעו לכל העובדים לפנות אליהם בעל פה או בכתב ולשתף אותם בתחושות הקשות. השיתוף נתן לתחושות הללו לגיטימציה באופן שלא יוצא נגד הארגון.” (גני תקוה, 19.3)
לשתף את העובדים בתוצרי העבודה. “חשוב ליידע את כל העובדים על תוצרי העבודה שלהם, שיראו שהם משמעותיים, שיבינו איך הם חלק בשרשרת הערך של המעשה והעבודה לטובת התושב. חיתוכי תמונת מצב ארגוניים נורא נורא חשובים מבחינת העובדים. פעם ביום לאסוף אינפורמציה וליידע את כולם.” (גוש עציון, 19.3)
“מתלכלכים ביחד”. “כל העובדים קיבלו כפפות, מסכות, אלכוהול-ג’ל וכל מה שצריך, כך שהם מרגישים שאכפת לנו מהם. שנית, דוגמא אישית – אני יוצאת ביחד עם העובדים לחלק ערכות, עונה איתם במוקד לתושבים, עושה איתם ביחד כמה אפשר את המשימות. שלישית, טלפון אישי בכל ערב: מה שלומך? מה אתה צריך? המפתח הוא לתת לעובדים תחושה שאכפת לנו מהם.” (שדרות, 18.3).